תפריט נגישות
English Русский German French
גודל גופן  א א א
חיפוש

ההיסטוריה של נכסי נספים

החברה לאיתור ולהשבת הנכסים של נספי השואה בע"מ הוקמה בקיץ 2006 במסגרת חוק מיוחד שאישרה הכנסת ה-16 בדצמבר 2005 "חוק נכסים של נספי השואה השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה". סיפורו של החוק והרקע להקמת החברה מחזירים אותנו במנהרת ההיסטוריה של העם היהודי כ-100 שנה אחורה.

על גורל רכושם של קורבנות השואה המצוי בישראל מתוך ספרו של פרופ' יוסי כץ "רכוש שנשכח"

מאות אלפי יהודים הטביעו את חותמם בארץ ישראל כבר בשלהי המאה ה-19

כבר בשלהי המאה ה-19 ובמיוחד כלאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, רכשו יהודים מאירופה ומאמריקה נכסי נדל"ן (קרקעות, בתים ודירות) בארץ ישראל, הפקידו כספים בבנקים מקומיים ורכשו ניירות ערך לצורך השקעה בארץ ישראל ובמפעל הציוני. לרשות המשקיעים בנדל"ן או בפיננסים עמדו שורה של חברות יהודיות ציוניות שחסכו מהם את הצורך להגיע לארץ. כאלה היו חברת "הכשרת היישוב", שהוקמה על ידי ההסתדרות הציונית בשנת 1908, חברת "האחוזה", שהוקמה במקומות רבים ברחבי העולם היהודי מאז ראשית המאה ה-20, חברת "קהילת ציון אמריקאית – קצ"א", שהוקמה בארה"ב ערב מלחמת העולם הראשונה, וכן "משק", "הכשרת מפרץ חיפה", "רסקו" וחברות נוספות.

גם השקעות בבנק הציוני "אנגלו פלסטיין" (לימים בנק לאומי) ובבנקים אחרים בארץ ישראל יכלו להיעשות בהעברות בנקאיות מחו"ל. חלק מההשקעות נעשו ישירות בידי המשקיעים במהלך ביקוריהם בארץ ישראל או באמצעות מיופי כוח. אחת מההשקעות הגדולות ביותר בקנה המידה של אותם ימים התבצעה החל משנת 1899, מאות אלפי יהודים מרחבי העולם השתתפו אז ברכישת מניות בבנק שהקים תאודור הרצל, "בנק אוצר התיישבות היהודים" (יק"ט), שאמור היה לעסוק בין היתר בפיתוח ארץ ישראל ובהכשרתה להתיישבות יהודים.

המטרה: להשתתף במפעל הציוני ולהכשיר עלייה עתידית לארץ

המניעים להשקעה בארץ ישראל היו מגוונים. היו שפעלו ממניעים אידיאולוגיים-ציוניים ומצאו במעשה הציוני פיצוי על הפסד הרווח  שיכלה להניב השקעה דומה בארצות מוצאם. אחרים ביקשו להשקיע בארץ ישראל מתוך כוונה להכשיר את עלייתם ארצה בעתיד. חלק מההעברות הכספיות היו קשורות בצורך להוכיח לבריטים בעלות על הון מסוים בארץ שכן היה זה אחד מהתנאים למתן אשרת עלייה לארץ ישראל. בשנות ה-30 של המאה ה-20. רבות מהשקעות ההון הפרטי בארץ ישראל (כמו גם בשווייץ, במערב אירופה, בארצות הברית ובקנדה) נעשו מתוך רצון למלט את ההון ואת הרכוש היהודי מן הסכנה שנשקפה לו לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון.

פרוץ מלחמת העולם השנייה - ממשלת המנדט מפרסמת חוק להגנת הרכוש בארץ ישראל

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פרסמה ממשלת המנדט את "פקודת הסחר עם האויב (Trading with the enemy ordinance). הפקודה, שדומה לה נחקקה כבר במלחמת העולם הראשונה, נועדה בין היתר למנוע מגרמניה ומבנות בריתה להסתייע בהון וברכוש של נתיניה ושל נתיני הארצות שכבשה (פולין לדוגמה) המצויים בארץ ישראל. כמו כן נועדה הפקודה למנוע את השימוש ברכוש זה על חשבון הפיצויים שגרמניה חבה בגין המלחמה שפתחה והנזקים שגרמה לבנות הברית. הפקודה, שהוסיפה להיות תקפה עד תום המנדט (ולא בוטלה עד היום), ציוותה להעביר לבעלותו של "הממונה על רכוש האויב" בממשלת המנדט - תפקיד ממשלתי שהוגדר בפקודה זו - את כל הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה שישבו בגרמניה ומדינות שנכבשו על ידיה. לעניין הפקודה הוגדרו יהודי גרמניה וכן יהודי הארצות שכבשה בתור "אויבים" ורכושם בנדל"ן, בכסף, בניירות ערך וכדומה החל לעבור לבעלותו של הממונה על רכוש האויב ולמעשה לקניינה של ממשלת המנדט. כלומר, רכושם של בעלי אזרחות זרה של מדינות שהיו אויבות של בריטניה, הועבר להשגחתו של "הממונה על רכוש האויב".

גלגולה של חובה היסטורית למסירת מידע על נכסים לשם השבת רכוש

בהתאם לפקודה העבירו הבנקים בארץ ישראל את פיקדונותיהם של היהודים שחיו תחת השלטון הנאצי לממונה על רכוש האויב וציינו את הדבר בחשבונותיהם של המפקידים. אותה פעולה ננקטה גם בנוגע לנכסי הנדל"ן של ה"אויבים", שנרשמו בלשכות רשם המקרקעין (הטאבו) על שם הממונה על רכוש האויב.

כך, למשל, כתבה הנהלת בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי) בפברואר 1940 למשרדי המחוז בתל אביב: "הננו מתכבדים להודיע כי החשבון של הגב' אנה שוחט ובניה נחשב על פי "פקודת מסחר עם האויב" 1939, לרכוש האויב וניתן על פי ההוראות של הפקודה הנ"ל ובקשר עם הוראות צו המסחר עם האויב 1939 (סעיף 3) אך ורק לפקודתו של האפוטרופוס על רכוש האויב ואנו מחויבים לשלם לו את הכסף הזה. בהתחשב עם מצב הדברים אין לצערנו האפשרות למלא אחרי דרישת כבודה ולשלם לה את הסכום הדרוש". מפעם לפעם פנה הממונה בהודעות לבנקים, לחברות ולגופים שונים וביקש "לרענן את זיכרונם" בדבר הפקודה המחייבת אותם למסור מיד כל מידע לממונה וכן להעביר את הרכוש לבעלותו.

לימים הוברר שרבים מבעלי הרכוש בארץ שישבו בגרמניה ובארצות הכיבוש נספו בשואה - הם ובני משפחותיהם. כך נותר בידי "הממונה על רכוש האויב" רכוש רב של יהודים שלא ניתן היה להשיבו באותה עת לבעליו החוקיים.

קשה לקבוע בוודאות את היקפו והרכבו של הרכוש היהודי היהודים שנימסר לממונה על רכוש האויב. מהנתונים הקיימים עולה שרובו של הרכוש היה נדל"ן וכלל מאות שטחים  חקלאיים - מעובדים ולא מעובדים - מגרשים עירוניים ובתים. חלקו הקטן יותר של הרכוש היה כספי פיקדונות, ניירות ערך וכדומה. רכוש הנדל"ן נמסר לטיפולם של מפקחים מטעמו של הממונה, והשטחים החקלאיים המעובדים נמסרו להמשך העיבוד. הממונה טיפל בניהול הנכסים ופירותיהם.

מסיבות שונות, לא כל הרכוש (בנדל"ן ובכספים) בארץ שהיה בבעלותם של יהודים שנספו בשואה אכן הועבר עד קום המדינה לקניינו של הממונה על רכוש האויב. בבנקים המקומיים הוסיפו להתנהל חשבונות של יהודי מדינות אירופה שלא נתפסו לא בידי הממונה (קצתם היו בפיקוחו אבל לא הוקנו לו) ולא בידי האפוטרופוס הכללי.

האפוטרופוס הכללי המנדטורי (1944) הופקד על שמירת הרכוש שבעליו הוגדרו כנעדרים. חשוב לציין כי גורמים פרטיים לא העבירו את הנכסים לממונה הבריטי או לאפוטרופוס הכללי אלא המשיכו להחזיק בו. למשל, באי כוח של יהודים בפולין שהחזיקו עבור הבעלים מגרשים ובתים בארץ ישראל.

הממסד הציוני בזמן המנדט עקף את פקודות הסחר והותיר את הרכוש בידי קק"ל

הממסד הציוני ובראש ובראשונה הקרן הקיימת לישראל, שנרתעה מהעברת רכוש נדל"ני לממונה על רכוש האויב ולידיים בריטיות מחשש שיימסר בסופו של דבר לידיהם של הערבים, עקפה את פקודת הסחר עם האויב תוך שימוש בפקודות בריטיות משנות-20. הרכוש נותר בידי קק"ל עד למועד הקמת החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה.

לקראת תום המנדט היה לממשל הבריטי אינטרס ברור להוון נכסי נדל"ן כדי להעביר את תמורתם לאנגליה, כפי שנעשה הדבר ביחס לכספים. ואכן, ערב תום המנדט הועברו כמעט כל כספי הממונה ללונדון כדי לשמש את אנגליה לפיצויים על פי ההסכם שנחתם בין המעצמות  בפריס בשנת 1946. כשהוקמה מדינת ישראל, בשנת1948 , מחתה ממשלת ישראל הצעירה על העברתו של רכוש נספי השואה היהודים לאנגליה, ואכן חלק מהכספים הוחזרו במסגרת אמנה בין ישראל לאנגליה שנחתמה במרץ 1950.

הכספים שהוחזרו הועברו לידיו של "הממונה הישראלי על רכוש האויב" שירש מתוקף "פקודת הסחר עם האויב" מ-1939 (שלא בוטלה עד היום) את מקומו של "הממונה הבריטי על רכוש האויב". זו הייתה פונקציה שפעלה כמחלקה במסגרת אגף הנכסים במשרד האוצר (להבדיל מהאפוטרופוס הכללי הפועל במסגרת משרד המשפטים) לימים, בשנת 1960, אוחד אגף הנכסים עם מנהל מקרקעי ישראל שהוקם באותה עת, אך פונקציית הממונה על רכוש האויב מעולם לא בוטלה). כיום מחזיק בה החשב הכללי באוצר.

הממונה הישראלי על רכוש האויב המשיך להחזיק בנדל"ן ובכספים, שברובם היו שייכים  לקורבנות השואה. אמנם עם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה הוא שיחרר רכוש בערכים נומינליים לעולים חדשים שהגיעו מאירופה והוכיחו את זכאותם כבעליו או כיורשי הבעלים, אך רכוש רב נותר בידיו ולא הושב.

סוף שנות ה-60: הטיפול בהשבת רכוש נספי שואה עובר לאפוטרופוס הכללי

בסוף שנות ה-60 החליטה ממשלת ישראל להעביר את ניהולו של הרכוש שבידי הממונה על רכוש האויב לידיו של האפוטרופוס הכללי (ללא ביטול פונקציית הממונה וללא ביטול הפקודה) ולהחיל על רכוש זה את כל סעיפי פקודת האפוטרופוס הכללי מ-1944.

עם הקמת המדינה נמנה משרד האפוטרופוס הכללי על אחד האגפים שבמשרד המשפטים. מאז סוף שנות ה-60 אוחד הטיפול בנכסים שהוחזקו על ידי הממונה על רכוש האויב עם הטיפול ברכוש האחר שעליו היה מופקד האפוטרופוס הכללי ללא כל הבדל.

הסדר זה קיבל תוקף חוקי ב"חוק האפוטרופוס הכללי משנת 1978,"  שם נקבע בסעיף 21: "נכסים שערב תחילתו של חוק זה היו מוקנים לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב 1939, יראו אותם מתחילת חוק זה כמשוחררים מהוראות אותה פקודה וכאילו ניתן לגביהם צו ניהול". בנוסף, בהרחבה לסעיף 35 לפקודת האפוטרופוס הכללי 1944 נקבע כי באחריותו של האפוטרופוס הכללי לתפוס ולנהל גם נכסים של בעלים שאינם גרים בארץ ישראל ונעדרים בעקבות השואה ואשר מסיבות שונות לא הוקנו לממונה על רכוש האויב.

עם זאת, עד להקמת המדינה היקף רכוש נספי השואה שהגיע לידיו של האפוטרופוס היה קטן. שינוי חל רק בהמשך, כאשר האפוטרופוס הכללי הראשון, חיים קדמון, החליט להרחיב את תחומי פעילותו בנושא רכוש נספי השואה גם על חשבון הממונה על רכוש האויב.

בד בבד עם פעילותו של הממונה על רכוש האויב בתחום ניהול רכושם של יהודים נעדרים, החל האפוטרופוס הכללי בעבודה מאומצת לתפיסת רכוש כזה שלא נתפס על ידי הממונה. בנובמבר 1949 כבר ציין האפוטרופוס כי "תחת הנהלתי נמצא רכוש ניכר של יהודים שהשקיעו את כספם בארץ ונספו בזמן מלחמת העולם השנייה". כך הצטבר והלך גם בידיו של האפוטרופוס רכוש נעדרים על רקע השואה, ועקב כך, ולנוכח הירידה המשמעותית בהיקף פעילותו של הממונה בשנות ה-60, החליטה הממשלה לרכז את ניהול כלל הנכסים בידי האפוטרופוס הכללי. ב-1969 הועברו אלפי התיקים שנוהלו בידי הממונה לאפוטרופוס והצטרפו לתיקים הרבים האחרים שכבר היו בטיפולו.

מאז הקמת מדינת ישראל ועד סוף המאה ה-20 לא עשו לא הממונה על רכוש האויב ולא האפוטרופוס הכללי פעולה כלשהי כדי ליידע את הציבור כי בידיהם רכוש שמקורו בנספי שואה. יתרה מזאת, הם גם לא ניסו לאתר את יורשי הנספים או לברר אם יש בידי גורם ישראלי אחר מלבדם רכוש השייך לנספי שואה, וממילא לא יזמו שום מהלך להעברת הרכוש שהוחזק בידי קק"ל וגורמים הקשורים ל"בנק אוצר התיישבות היהודים" לידיהם. קק"ל ו"בנק אוצר התיישבות היהודים" נהגו באופן דומה. הם לא פעלו לפרסם ברבים את דבר הימצאותו של רכוש נספי שואה בידיהם ולא ניסו לאתר יורשים. הסוגיה כולה נשכחה (או אולי הושכחה) והעלתה אבק. מדינת ישראל, ובמיוחד הגופים והמוסדות שהוזכרו לעיל, לא עשו דבר כדי להעלות את הסוגיה על סדר היום.

המפנה: בשנות ה-90 החוקר פרופ' יוסי כץ חושף לראשונה את קיומו של רכוש נספי שואה בישראל

המפנה במדיניות החל רק בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. פרופ' יוסי כץ, חוקר תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל וראש "הקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה" באוניברסיטת בר אילן, נתקל במסגרת אחד ממחקריו במידע על רכוש נספי שואה בישראל. ב-7 במאי 1997 הוא חשף זאת במאמר שפרסם בעיתון "הארץ. המאמר, "ירושת הממונה על רכוש האויב", עורר הדים רבים בארץ ובעולם, אך לא הביא שום שינוי.

רק שנה לאחר מכן, בעקבות פרסומים נוספים בנושא, החלה תזוזה. חבר הכנסת דאז יונה יהב, ששימש כיושב ראש ועדת המשנה לבנקאות, דרש מן הבנקים בישראל לדווח על היקף החשבונות הרדומים שמוחזקים אצלם מאז קום המדינה. ארגוני ניצולי השואה בישראל, שלא ידעו כלל על הימצאו בארץ של רכוש השייך לקורבנות השואה, החלו גם הם להתעורר. ראיונות עם ניצולי שואה, שטענו כי זה שנים מתעלמים האפוטרופוס הכללי, הבנקים וקק"ל מפניותיהם בקשר להשקעות של משפחותיהם בארץ לפני השואה, עוררו עניין רב בארץ ובחו"ל. בתחילת שנת 2000 פרסם פרופ' יוסי כץ מחקר ראשון בנושא, שראה אור כספר בהוצאת יד ושם תחת הכותרת "רכוש שנשכח: גורל רכושם של קורבנות השואה המצוי בישראל". המחקר נערך בעידוד מרכז ארגוני הניצולים בישראל בראשותו של נח פלוג ומוסד איל"ר בראשותם של אלי שפניץ ונפתלי לביא ובתמיכת ועדת התביעות.

שנת 2000: חברת הכנסת קולט אביטל יוזמת הקמת ועדת חקירה להשבת רכוש נספי שואה

התהודה הציבורית עשתה את שלה. האפוטרופוס הכללי, קק"ל, בנק לאומי וחברת יק"ט - הנאמן של רוכשי מניות "בנק אוצר התיישבות היהודים" – החלו אט אט לפרסם רשימות של רכוש נעדרים המוחזק בידיהם. המידע ברשימות היה חלקי בלבד. כך, לדוגמה, הרשימות הראשונות שפורסמו, ב-1998, מטעמו של האפוטרופוס הכללי מפרטות את שמות כלל הנעדרים שרכושם מופקד בידיו ללא התייחסות מי מהם הוא נספה שואה.
המפנה הממשי נרשם בתחילת שנת 2000. ב-15 בפברואר באותה שנה, ביוזמת חברת הכנסת דאז קולט אביטל, החליטה הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לאיתור ולהשבת רכוש קורבנות השואה. חברת הכנסת קולט אביטל מונתה לעמוד בראשה, ואילו עורך הדין צבי ברק, שצבר ניסיון במאבק הסוכנות כנגד הבנקים השוויצריים סביב רכוש נספי שואה, ופרופ' יוסי כץ מונו לשמש כיועצי הוועדה.  הוועדה פעלה במשך ארבע שנים, במהלך הכנסת ה- 15 והכנסת ה-16, עד שפורקה בתחילת 2005 בידי יושב ראש הכנסת דאז, ראובן ריבלין, במסגרת מדיניותו להביא לביטולן של ועדות חקירה ולמזגן בתוך ועדות הקבע של הכנסת.

מסקנות ועדת החקירה בעניין השבת רכוש שואה

מרבית הפרוטוקולים של דיוניה הרבים והנוקבים של הוועדה התפרסמו באתר האינטרנט של הכנסת. היא שמעה עדויות מפי רבים, ביניהם: האפוטרופוס הכללי, ראשי הקרן הקיימת לישראל, ראשי הבנקים, המפקח על הבנקים, שר המשפטים, החשב הכללי, ראשי מנהל מקרקעי ישראל ועוד. במהלך עבודתה פרסמה הוועדה שני דו"חות ביניים ודו"ח מסכם בעניין פיקדונות המצויים בבנקים בישראל. הדו"ח המסכם, שהתפרסם בדצמבר 2004, היה למעשה אקורד הסיום של עבודת הוועדה.

ועדת החקירה הסתייעה בשתי תת-ועדות מייעצות: האחת התמקדה ברכוש המצוי בבנקים לאומי, הפועלים, מזרחי, מרכנתיל דיסקונט ודיסקונט, והאחרת עסקה ברכוש המוחזק בידי גופי נדל"ן וגופים לא בנקאיים ובראשם האפוטרופוס הכללי. עבודתה של תת-הוועדה הראשונה התאפשרה לאחר שהבנקים המוזכרים חתמו על הסכם מיוחד שבו הביעו את נכונותם להיבדק על ידי רואי חשבון חיצוניים מטעם הכנסת ואת הסכמתם לממן את עלות הבדיקה. תת-ועדה זו קבעה בין היתר:

"בהתאם לצו שהוציא הממונה הבריטי על נכסי האויב בפרוץ מלחמת העולם השנייה, העבירו הבנקים את מרבית הפיקדונות שהוגדרו בצו "נכסי אויב" לממונה הבריטי, וממנו הם הועברו, עם קום המדינה, לממשלת ישראל, באמצעות הממונה הישראלי על רכוש האויב והאפוטרופוס הכללי; לצד זה מצאה הבדיקה, במסמכים ובממצאים שונים, כי גם לאחר מלחמת העולם השנייה נשארו בבנקים כספים וחשבונות של קורבנות שואה או יורשיהם; הפיקדונות הועברו למדינה שלא בערכם הריאלי למועד ההעברה; פיקדונות שהועברו לבעליהם על פי חוק, אם על ידי המדינה ואם על ידי הבנקים, לא הושבו בערכם הריאלי המלא; לאחר הקמת המדינה לא פעלו הבנקים בדרך נמרצת להשבת הכספים לבעליהם, וגם כאשר פנו אליהם ניצולי השואה ו/או יורשים של קורבנות, לא פעלו הבנקים בנחישות לאתר את החשבונות; ניצולי השואה או יורשיהם, שפעלו לקבלת כספים ונענו בחיוב, קיבלו את כספיהם לפי שווי לא ריאלי; האפוטרופוס הכללי פרסם לראשונה רק בשנת 1998 את רשימת בעלי הרכוש (מכל סוג) המצויים ברשותו. ברשימה זו לא יוחדה קטגוריה נפרדת לבעלי רכוש שיש סבירות גבוהה כי הם קורבנות שואה...; ועדת החקירה קבעה שתי שיטות שערוך לכספים האמורים: שערוך מקסימלי ושערוך מינימלי. השיטה הראשונה מבוססת על הצמדת סך הפיקדון למדד מתאריך פרוץ המלחמה (1939) + 4% ריבית לשנה עד ספטמבר 2004. השיטה השנייה מבוססת על הצמדת סך הפיקדון משנת 1948 + 3% ריבית לשנה עד ספטמבר 2004. שיטת השערוך הראשונה תופעל במקרים שבהם יוכיחו קורבנות השואה ו/או יורשיהם את זכאותם, והשנייה - בכל הפיקדונות שבעליהם או יורשיהם לא יימצאו..."

השבת רכוש נספי שואה - ממצאי הוועדה

על פי ממצאי תת-הוועדה ותחשיביה, חבות המדינה על פי שיטת השערוך השנייה הסתכמה בכ-101 מיליון שקל וחבות הבנקים בכ-37 מיליון שקל. על פי שיטת השערוך הראשונה הסתכמה חבות המדינה בכ-587 מיליון שקל וחבות הבנקים בכ-323 מיליון שקל. יודגש כי תת-הוועדה לא עסקה כלל בסוגיית מניות הבנקים וסיכויי הימצאותן בבעלות קורבנות השואה. כנספח לעבודת תת-הוועדה פורסמה באתר הכנסת רשימה של כ-9,000 שמות של בעלי חשבונות בנק אשר היה חשד כי היו קורבנות השואה.

תת-הוועדה השנייה הוקמה רק כשנה לאחר הקמתה של הראשונה. חמישה גופים הביעו את הסכמתם להיבדק על ידה: האפוטרופוס הכללי, מנהל מקרקעי ישראל, קרן קימת לישראל, הסוכנות היהודית וקרן היסוד. גופים אחרים שביקשה תת-הוועדה לבדוק ערמו קשיים ולא חתמו על הסכמתם. קושי נוסף שבו נתקלה תת-הוועדה היה אי יכולתם של הגופים שהסכימו להיבדק – למעט קק"ל – לתקצב את עבודתה. בעקבות קשיים אלו וגם כתוצאה מלחצים שהופעלו על יושב ראש הכנסת למנוע חקירות בתחומים שהיו על סדר יומה, פעילות תת-הוועדה הייתה מוגבלת. היא קיימה מספר קטן של ישיבות עבודה, שכללו בין היתר פגישות עם האפוטרופוס הכללי ועם קק"ל, ועם התפרקותה של מליאת ועדת החקירה, בתחילת 2005, פורקה רשמית אף היא.

במהלך דיוני ועדת החקירה עלו בין היתר הסוגיות העיקריות הבאות:

  • סוגיית הסכום שהעבירה ממשלת ארץ ישראל לאנגליה מקופת הממונה על רכוש האויב והסכום שהוחזר ב-1950 לקופת הממונה הישראלי
  • סוגיית מכירת נכסים על ידי הממונה - האם מותר היה לו לעשות זאת ומה נעשה עם התמורה
  • מידת הציות לפקודת הסחר עם האויב 1939, מצד הבנקים וגופי הנדל"ן היהודיים בארץ ישראל. זו הייתה סוגיית מפתח, שכן נציגי הבנקים שהופיעו בפני הוועדה טענו לציות מלא (קרי: לא נותר בידי הבנקים דבר) ואילו רואי החשבון שפעלו בשירות הוועדה חלקו על כך
  • הוועדה ביקשה ללמוד על היסטוריית שחרור הנכסים שנתפסו בזמנם מתוקף הפקודה: האם גבו הממונה ולאחריו האפוטרופוס עמלה לפני השחרור, אילו ראיות דרשו כתנאי לשחרור, ובעיקר באילו ערכים שוחררו הפיקדונות - בערכים נומינליים או ריאליים. סוגיה זו הייתה קריטית, שכן התברר שהממונה שיחרר פיקדונות בערכים נומינליים ואילו לפי החלטתה העקרונית של הוועדה על המדינה להשיב את הפיקדונות בערכים ריאליים. התחייב מכך פיצוים הריאלי בהווה של אלה שכבר קיבלו את פיקדונותיהם בערכים נומינליים לפני שנים רבות
  • סוגיה נוספת שבה דנה הוועדה הייתה מה ייעשה ברכוש שבעליו החוקיים לא יימצא. הסוגיה התעוררה לנוכח העובדה שרק מעטים מהבעלים החוקיים של רכוש נספים בשווייץ ובמדינות אירופיות אחרות נמצאו. בעניין זה קיבלה הוועדה את דעתו של פרופ' כץ, שפורסמה בהרחבה בספרו "רכוש שנשכח", כי יש להשתמש ברכוש לתמיכה בניצולי שואה ולטובת מפעלי הנצחת זיכרון השואה.

2003: שר המשפטים יוסף לפיד ז"ל פועל להקמת גוף שיוציא לפועל את ממצאי הוועדה הפרלמנטרית

במחצית הראשונה של שנת 2003, עם כינונה של הכנסת ה-16 ומינויה של הממשלה החדשה, פעל שר המשפטים דאז, יוסף לפיד ז"ל, להקמתו של גוף יישומי שיוציא לפועל את ממצאי ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשותה של קולט אביטל, שבמהלך הכנסת ה-15 הוא עצמו נמנה עם חבריה. כדי להקים גוף כזה היה צורך בחקיקתו של חוק מיוחד מטעם הממשלה. מלאכה זו הוטלה על כתפיה של עורכת הדין מוריה בקשי ממשרד המשפטים.

ב-6 בדצמבר 2004 הונחה על שולחן הכנסת" הצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבת רכוש ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) התשס"ה 2004". בהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית היה מעורב "פורום הארגונים של ניצולי השואה" בראשות מר אברהם רות, שאיגד את מרבית ארגוני הניצולים בישראל. הפורום הוקם בסוף שנת 2004, בין היתר במטרה לקדם את ענייני ניצולי השואה במסגרת החוק החדש ולייצג אותם במסגרות השונות הקשורות ביישומו.

2006: חוק הנכסים מוביל להקמת חברה להשבת נכסי נספי השואה

החוק אושר בקריאה ראשונה בפברואר 2005 ורק ב-21 בדצמבר 2005 - ערב פיזור הכנסת ה-16 - אושר סופית.

החוק החדש הורה על הקמת חברה שתפקידה יהיה לאתר רכוש של נספי שואה המצוי בישראל וכן לאתר את היורשים. על פי החוק, רכוש שלא יאותרו יורשיו יועבר למטרות סיוע לניצולי השואה החיים בישראל ובעדיפות שנייה יוקדש למטרות חינוך והנצחת זכר השואה.

ב-30 באוגוסט 2006 נרשמה החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה בע"מ אצל רשם החברות. בראש הוועדה הממנה שמכהנת גם כאסיפה הכללית של החברה עמד בזמנו השופט בדימוס יצחק רביבי, שמונה על ידי שר המשפטים. הוועדה מינתה את תשעת חברי דירקטוריון החברה בהתאם להנחיות החוק -  שישה מהם הינם מומלצי פורום הארגונים ושלושה מהם הינם מומלצי שר המשפטים. כיו"ר הדירקטוריון הראשון נבחר מר אברהם רות. בינואר 2007 החל האפוטרופוס הכללי להעביר לחברה נכסים של נספי שואה שהוחזקו בידיו - כספים ונדל"ן כאחד. במקביל החלה גם קק"ל להעביר נכסי נדל"ן של נספים שהוחזקו ברשותה מאז 1946.


בניית אתרים
מילזו - הקמה ותחזוקה אתרי אינטרנט